אחשוב על זה מחר

  • Post Author:
  • Post Category:אש

התעוררתי לבומים חזקים. מתוך שינה רצתי לפרוזדור. לקח לי כמה שניות להבין שאני לא באשקלון ואילו רעמים ולא טילים. עננים שחורים מילאו את השמיים והם נפתחו בבת אחת ושפכו כמו דלי הפוך את הגשם לאדמה היבשה.
החרדות, הרעש והקור הפתאומי העירו אותי סופית ולחזור למיטה היה כבר בלתי אפשרי. הכנתי קפה, התיישבתי בשולחן קטן בפינת הסלון. ארומה מדהימה של קפה איטלקי, ריח עדין של ורדים, קולות טיפות הגשם מתנפצים על החלון. רוגע, שלווה, נחת.

.מי גרר אותי לדפדף בפייסבוק. מי? בני ברוך? הרגל? התמכרות. מתי כבר אלמד לא להתחיל את הבוקר מהדף הכחול של צוקרברג? כמה לייקים לתמונות של חברות, כמה תגובות לתמונות של חתולים, כמה בדיחות. ואז…החיוך ירד מפני. "אדם חמוש יורד מרכב ממש מול המרכול בג'רזי סיטי, פותח באש לעברו כבר מבחוץ – וממשיך לירות תוך כדי ריצה פנימה. מסביב אנשים נמלטים לכל עבר. מתחזקת ההערכה שמדובר בפשע שנאה נגד יהודים: היורה דייוויד הנדרסון פרסם פוסטים אנטישמיים". אמא'לה. שוב הכתובת היתה על הקיר ושום דבר לא נעשה. אדישות וארבע לוויות, ארבע משפחות כואבות. וכנגד תושבים בג'רזי סיטי: "היהודים אשמים בהכול, תעיפו את היהודים הארורים לכל הרוחות מכאן".
די, די, אני אחשוב על זה מחר. ניגבתי דמעה. זה ארה"ב, זה רחוק. לא מתכוונת לנסוע לשם. אין לי שם חברים, אין לי שם משפחה.

מכות קשות לסטודנט ישראלי בפאריז. הוא בגיל של הבן שלי. מה יהיה? מפחיד. וזו לא הפעם הראשונה שצרפת "מככבת" בכותרות מסוג זה. נראה שזו מדינה שהופכת להיות יותר מוסלמית מאירופית. פעם אחר פעם מזוכים רוצחי יהודים מסיבות הזויות. המדינה כושלת בלהגן על היהודים. האם מצפים פוגרומים ליהודי צרפת? די, די. לא היום. אני אחשוב על זה מחר. צרפת זה רחוק. אני לא שם, הילדים שלי לא שם, אין לי שם משפחה, אין לי שם חברים.

אנגליה. אנגליה הוותיקה והמלכותית. חששות כבדים שקורבין האנטישמי ירכיב את הממשלה הבאה. גם ככה האנטישמיות גוברת ויהודים מתחילים לחשוב על האפשרות שייאלצו לעזוב, אבל מוצאים גם את נקודת האור: "אנחנו מאוחדים מאי-פעם". די. די. אני לא אחשוב על זה מחר. זהו. נקודת האור "אנחנו מאוחדים מאי-פעם", בגלל הפחד והלחץ מבחוץ? זה מזכיר לי משהו. די, די.

המשפחה שלי עברה שואה אחת. אני ממש לא רוצה שהילדים שלי יחוו את השניה. די, די. עד מתי נמשיך להכניס את הראש לחול, להתחבא מהמובן מאליו. "אנחנו מאוחדים מאי-פעם"?! איפה מאוחדים? מתי? כשיורים עלינו? כששורפים אותנו? מאוחדים? די, די. עד מתי? עד מתי נחכה לכוחות הרעים שיאחדו אותנו? עד מתי נזכר בזה שאנחנו אחים, משפחה, רק תחת איום אנטישמיות? עד מתי נדאג זה לזה תחת טילים? די, די. אני רוצה, אני קוראת בכל חנות ספרים, אני צועקת, אני זועקת. יהודים, אחים, משפחה. בואו נתאחד מתוך הרצון שלנו, מההבנה שלנו, מההרגשה שלנו.

די, די. בואו פשוט נדאג זה לזה מתוך אהבת אחים. כמו בחג האור שחגגנו לאחרונה – נדליק את נרות האהבה בליבנו. בואו נצא מחושך השנאה לאור האהבה.